גיאורגיה (או גרוזיה או סכרתבלו, לבחירתכם) התבררה כיעד מרתק לחופשה דווקא מבחינה תרבותית. האנשים שם לא רק נחמדים וחמים כמו שאנחנו רגילים כאן על חופי הים התיכון. הרושם שקיבלתי הוא שזו חובה תרבותית שלהם להיות טובי לב. הכנסת אורחים, הארת פנים לזר ואדיבות הם חלק בסיסי מאוד בתרבות, והאנשים גאים בתרבות שלהם וחשוב להם שידעו שהם לא יחסכו דבר בשביל אורח.
ביום האחרון של הטיול, נסענו לשוק לקנות מיני מתוקים מקומיים ועצרנו ליד דוכן צדדי בשביל לקנות בקבוק מים. כבר די התעיפנו מהשוטטות, ולכן שאלנו את המוכרת איפה אפשר לשבת לשתות תה או קפה. "תה? שום בעיה!" אמרה המוכרת, ומיד שלפה שתי כוסות והרתיחה מים. ניסינו להסביר שלא התכוונו שהיא תכין לנו, רצינו ללכת לבית קפה, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע. "כמה סוכר את שותה בתה?" היא שאלה, אני אמרתי שבכלל לא. היא חשדה (ודווקא לא בצדק) שלא נעים לי לבקש גם סוכר. "אני לא חוסכת בכלום" היא הודיעה לי, ושפכה לתוך הכוס שלי שלוש כפיות סוכר גדושות. היא הושיבה אותנו על הארגזים בקדמת החנות, הוציאה עוגיות (אולי התה לא מתוק מספיק?) דיברה איתנו קצת על הנכדים. היה ברור שהצעה לתשלום על התה תתקבל כעלבון חמור. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות.
דן אריאלי כותב: "אנחנו חיים במקביל בשני עולמות - עולם שבו הנורמות החברתיות שולטות, ועולם שני שבו נורמות השוק קובעות את הכללים. דוגמה אחת לנורמות חברתיות היא בקשות ידידותיות, טובות שאנשים מבקשים זה מזה. תוכל לעזור לי להעביר את הספה הזאת? תוכל להביא את הילד שלי מהגן? ... העולם השני, זה שנורמות השוק שולטות בו, שונה מאוד. אין בו שום דבר חמים או רך. הוא בנוי מיחסי קח-תן חדים וברורים: משכורות, מחירים, דמי שכירות, ריביות, עלות ותועלת."
בהמשך הוא מציג כמה מחקרים ומקרי מבחן מעניינים שעוסקים על הגבול שבין שני העולמות. הוא מציין איזה מחיר כבד יכול להיות לנסות להעביר משהו מעולם הנורמה החברתית לעולם נורמת השוק (נניח - להציע פשוט לשלם לבחורה עבור סקס, במקום לשלם עליה בדייטים), ובנוסף נותן את ההבחנה המעניינת שמרגע שנחצה הקו לעולם נורמות השוק, קשה מאוד (אם בכלל אפשרי) לחזור לעולם הנורמות החברתיות.
יצא לי להיות בכמה מקומות (בעיקר מסעדות) שמוכרים את עצמם בתור "אירוח" (משהו בסגנון "בא נפתח לך שולחן כמו שנהוג אצלנו הבדואים מתימן בסיני." או כל דבר שעלול לעורר אסוציאציות של רוחב לב אצל ישראלים). בחלקן היה יופי של אוכל, אווירה נחמדה, מלאו את צלוחיות הסלטים פעם אחרי פעם, אבל לרגע לא הרגשתי מחוץ לעולם נורמות השוק. היה לי ברור כמה אני משלמת, מה אני הולכת לקבל בתמורה ושאף אחד לא בא לפנק ולארח אותי. עשינו עסקה. זה נראה לי ברור מאילו שאי-אפשר לשלם על משהו מעולם השוק, ולקבל אותו בעולם הנורמות החברתיות, ופה גאורגיה הצליחה להפתיע אותי.
אולי היחוס של התופעה הזו לגיאורגיה כולה מוגזם, כי בכל זאת יש לי רק דוגמא אחת, אבל תרבות הכנסת האורחים שנתקלנו בה פעם אחרי פעם רומזת שאולי לא נתקלנו במקרה יחודי לגמרי. באחד מהכפרים התארחנו בבית משפחה. זו תופעה די מקובלת בכפרים שם שמספקת למקומיים פרנסה יפה מתירות. עד שהגענו לכפר כבר היה חשוך, התחיל לרדת שלג שלא ציפינו לו, ואיזה מאכער בשם וסילי שם אותנו על הכוונת לגסטהאוס שלו. אחרי תמרונים מסוימים התברר שאביה של בעלת הבית אליה רצינו להגיע מחכה לתיירים אחרים, והוא חילץ אותנו מוסילי והוביל אותנו בכפר אל הבית.
בין הדברים הראשונים שאמר לי אביה של בעלת הבית הוא "בת שלי, למה את בלי כובע בשלג? נגיע הביתה, אני אשאיל לך אחד". המחיר ששילמנו ליום כלל שתי ארוחות, ומקום לינה. לכאורה חוזה רגיל מעולם נורמות השוק אבל משהו מתרבות הכנסת האורחים זלג החוצה, וכבר על ההתחלה הכובע הזה צץ. הרי השאלת פרטי לבוש לא היתה בחוזה שלנו.
בעלת הבית היתה אישה אימהית כמו מתך ספר, והדאגה שלה לא נחסכה מאיתנו. ה"חוזה" שהיה ביננו לא היה מפורט, וכלל בעצם כל דבר שיהפוך את ההתארחות שלנו בביתה לנעימה. היא הציעה לנו ביגוד חם, מידע בנוגע להמשך מסלול הטיול, וסדנא להכנת אוכל מקומי. על אף שלכאורה סוכם על שתי ארוחות, האוכל זרם בנדיבות ועל השתיה בכלל אי-אפשר לדבר. קר בחוץ? תשתה קצת צ'ה-צ'ה, ארוחת ערב? צ'ה-צ'ה, אתה עייף? צ'ה-צ'ה. הוודקה המקומית זרמה כמו מים. מה שהיה מעניין עוד יותר היה שלא הרגשנו בנוח לדבר איתה על כסף. הרעיון של אם היא לא הציעה משהו, לתת לה כסף ולבקש לקנות ממנה אותו הרגיש מאוד גס. כמו לבא לדודה לפני ארוחת החג, לתת לה חמישים שקל ולומר "תכיני ת'עוגת שוקולד שלך להערב". לא במקום, ולא מקובל.
היא הצליחה ליצור תחושה של מערכת יחסים מבוססת נורמה חברתית שלכסף אין בה חלק למרות שהיא לא הסתירה שהיא בעלת עסק מצליח. היא סיפרה לנו על איך היא רוצה לבנות עוד כמה חדרים, איזה תוכניות לעתיד יש לה וכו'... ועדין, לא הרגשנו כמו לקוחות שלה. יותר כמו אורחים שמשתתפים בהוצאות מפעל האירוח שהיא הנדסה לה בכפר ההוא בהרים.
היכולת הזו לחמוק מעולם נורמות השוק למרות שכסף מעורב בצורה מפורשת מאוד הרשים אותי. כנראה שכדי להצליח לכופף את החוקים התרבותיים שאנחנו חיים בהם וליצור את האנומליה הזו צריך את כובד משקלה של תרבות האירוח יוצאת הדופן. המקום ההוא (והאישה ההיא) השאירו עלי רושם חזק מאוד, וגרמו לי לחשוב על האם אפשר לשבור מיני חוקים כלכלים אחרים על-ידי יצירת נורמות חברתיות שונות.
להם יש מסורת של מאות שנים כדי להאבק בחלוקה הזו, ואני לא בטוחה שכשזרם התיירים יתגבר הם יצליחו לשמור על הדברים האלה. לנו כמעט ואין מסורות כאלה, ולמען האמת גם את המעט שהיה איבדנו לטובת נורמות השוק. ילדים בבית ספר טוענים בפני המורים שאלה עובדים בשבילם (או בשביל הוריהם), ולכן עליהם לעשות כפי שנאמר להם. חברות סלולר מתעקשות שאנחנו "משפחה". קשה להוציא משהו מעולם נורמות השוק בחזרה לעולם הנורמות החברתיות שבו עדין ברור שהמורה לא עובד עבור הילד. רעיונות ותפיסות תרבותיים יכולים לרכך של חוקי שוק למיניהם ולהפוך מסחר לנעים יותר, אני רק לא יודעת אם אנחנו יכולים ליצור קודים שכאלה. יהיה מעניין לנסות.
שלכם,
קלרה.
(אגב, הכותרת היא ציטוט משלט על גדר בכניסה לבית בגיאורגיה.)
ביום האחרון של הטיול, נסענו לשוק לקנות מיני מתוקים מקומיים ועצרנו ליד דוכן צדדי בשביל לקנות בקבוק מים. כבר די התעיפנו מהשוטטות, ולכן שאלנו את המוכרת איפה אפשר לשבת לשתות תה או קפה. "תה? שום בעיה!" אמרה המוכרת, ומיד שלפה שתי כוסות והרתיחה מים. ניסינו להסביר שלא התכוונו שהיא תכין לנו, רצינו ללכת לבית קפה, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע. "כמה סוכר את שותה בתה?" היא שאלה, אני אמרתי שבכלל לא. היא חשדה (ודווקא לא בצדק) שלא נעים לי לבקש גם סוכר. "אני לא חוסכת בכלום" היא הודיעה לי, ושפכה לתוך הכוס שלי שלוש כפיות סוכר גדושות. היא הושיבה אותנו על הארגזים בקדמת החנות, הוציאה עוגיות (אולי התה לא מתוק מספיק?) דיברה איתנו קצת על הנכדים. היה ברור שהצעה לתשלום על התה תתקבל כעלבון חמור. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות.
דן אריאלי כותב: "אנחנו חיים במקביל בשני עולמות - עולם שבו הנורמות החברתיות שולטות, ועולם שני שבו נורמות השוק קובעות את הכללים. דוגמה אחת לנורמות חברתיות היא בקשות ידידותיות, טובות שאנשים מבקשים זה מזה. תוכל לעזור לי להעביר את הספה הזאת? תוכל להביא את הילד שלי מהגן? ... העולם השני, זה שנורמות השוק שולטות בו, שונה מאוד. אין בו שום דבר חמים או רך. הוא בנוי מיחסי קח-תן חדים וברורים: משכורות, מחירים, דמי שכירות, ריביות, עלות ותועלת."
בהמשך הוא מציג כמה מחקרים ומקרי מבחן מעניינים שעוסקים על הגבול שבין שני העולמות. הוא מציין איזה מחיר כבד יכול להיות לנסות להעביר משהו מעולם הנורמה החברתית לעולם נורמת השוק (נניח - להציע פשוט לשלם לבחורה עבור סקס, במקום לשלם עליה בדייטים), ובנוסף נותן את ההבחנה המעניינת שמרגע שנחצה הקו לעולם נורמות השוק, קשה מאוד (אם בכלל אפשרי) לחזור לעולם הנורמות החברתיות.
יצא לי להיות בכמה מקומות (בעיקר מסעדות) שמוכרים את עצמם בתור "אירוח" (משהו בסגנון "בא נפתח לך שולחן כמו שנהוג אצלנו הבדואים מתימן בסיני." או כל דבר שעלול לעורר אסוציאציות של רוחב לב אצל ישראלים). בחלקן היה יופי של אוכל, אווירה נחמדה, מלאו את צלוחיות הסלטים פעם אחרי פעם, אבל לרגע לא הרגשתי מחוץ לעולם נורמות השוק. היה לי ברור כמה אני משלמת, מה אני הולכת לקבל בתמורה ושאף אחד לא בא לפנק ולארח אותי. עשינו עסקה. זה נראה לי ברור מאילו שאי-אפשר לשלם על משהו מעולם השוק, ולקבל אותו בעולם הנורמות החברתיות, ופה גאורגיה הצליחה להפתיע אותי.
אולי היחוס של התופעה הזו לגיאורגיה כולה מוגזם, כי בכל זאת יש לי רק דוגמא אחת, אבל תרבות הכנסת האורחים שנתקלנו בה פעם אחרי פעם רומזת שאולי לא נתקלנו במקרה יחודי לגמרי. באחד מהכפרים התארחנו בבית משפחה. זו תופעה די מקובלת בכפרים שם שמספקת למקומיים פרנסה יפה מתירות. עד שהגענו לכפר כבר היה חשוך, התחיל לרדת שלג שלא ציפינו לו, ואיזה מאכער בשם וסילי שם אותנו על הכוונת לגסטהאוס שלו. אחרי תמרונים מסוימים התברר שאביה של בעלת הבית אליה רצינו להגיע מחכה לתיירים אחרים, והוא חילץ אותנו מוסילי והוביל אותנו בכפר אל הבית.
בין הדברים הראשונים שאמר לי אביה של בעלת הבית הוא "בת שלי, למה את בלי כובע בשלג? נגיע הביתה, אני אשאיל לך אחד". המחיר ששילמנו ליום כלל שתי ארוחות, ומקום לינה. לכאורה חוזה רגיל מעולם נורמות השוק אבל משהו מתרבות הכנסת האורחים זלג החוצה, וכבר על ההתחלה הכובע הזה צץ. הרי השאלת פרטי לבוש לא היתה בחוזה שלנו.
בעלת הבית היתה אישה אימהית כמו מתך ספר, והדאגה שלה לא נחסכה מאיתנו. ה"חוזה" שהיה ביננו לא היה מפורט, וכלל בעצם כל דבר שיהפוך את ההתארחות שלנו בביתה לנעימה. היא הציעה לנו ביגוד חם, מידע בנוגע להמשך מסלול הטיול, וסדנא להכנת אוכל מקומי. על אף שלכאורה סוכם על שתי ארוחות, האוכל זרם בנדיבות ועל השתיה בכלל אי-אפשר לדבר. קר בחוץ? תשתה קצת צ'ה-צ'ה, ארוחת ערב? צ'ה-צ'ה, אתה עייף? צ'ה-צ'ה. הוודקה המקומית זרמה כמו מים. מה שהיה מעניין עוד יותר היה שלא הרגשנו בנוח לדבר איתה על כסף. הרעיון של אם היא לא הציעה משהו, לתת לה כסף ולבקש לקנות ממנה אותו הרגיש מאוד גס. כמו לבא לדודה לפני ארוחת החג, לתת לה חמישים שקל ולומר "תכיני ת'עוגת שוקולד שלך להערב". לא במקום, ולא מקובל.
היא הצליחה ליצור תחושה של מערכת יחסים מבוססת נורמה חברתית שלכסף אין בה חלק למרות שהיא לא הסתירה שהיא בעלת עסק מצליח. היא סיפרה לנו על איך היא רוצה לבנות עוד כמה חדרים, איזה תוכניות לעתיד יש לה וכו'... ועדין, לא הרגשנו כמו לקוחות שלה. יותר כמו אורחים שמשתתפים בהוצאות מפעל האירוח שהיא הנדסה לה בכפר ההוא בהרים.
היכולת הזו לחמוק מעולם נורמות השוק למרות שכסף מעורב בצורה מפורשת מאוד הרשים אותי. כנראה שכדי להצליח לכופף את החוקים התרבותיים שאנחנו חיים בהם וליצור את האנומליה הזו צריך את כובד משקלה של תרבות האירוח יוצאת הדופן. המקום ההוא (והאישה ההיא) השאירו עלי רושם חזק מאוד, וגרמו לי לחשוב על האם אפשר לשבור מיני חוקים כלכלים אחרים על-ידי יצירת נורמות חברתיות שונות.
להם יש מסורת של מאות שנים כדי להאבק בחלוקה הזו, ואני לא בטוחה שכשזרם התיירים יתגבר הם יצליחו לשמור על הדברים האלה. לנו כמעט ואין מסורות כאלה, ולמען האמת גם את המעט שהיה איבדנו לטובת נורמות השוק. ילדים בבית ספר טוענים בפני המורים שאלה עובדים בשבילם (או בשביל הוריהם), ולכן עליהם לעשות כפי שנאמר להם. חברות סלולר מתעקשות שאנחנו "משפחה". קשה להוציא משהו מעולם נורמות השוק בחזרה לעולם הנורמות החברתיות שבו עדין ברור שהמורה לא עובד עבור הילד. רעיונות ותפיסות תרבותיים יכולים לרכך של חוקי שוק למיניהם ולהפוך מסחר לנעים יותר, אני רק לא יודעת אם אנחנו יכולים ליצור קודים שכאלה. יהיה מעניין לנסות.
שלכם,
קלרה.
(אגב, הכותרת היא ציטוט משלט על גדר בכניסה לבית בגיאורגיה.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה