אומרים שיש שני סוגים של אנשים, רצי מרתון ורצי ספרינטים. אנשי הפרויקטים הארוכים והעמוקים, ואלו שיכולים בפרץ מקומי של אנרגיה להרים פתרון מצוין. הבעיה עם מסלול הלימודים לתואר ראשון הוא שמצופה מהסטודנטים להשלים מרתון בעזרת ריצות ספרינט ואז גם לא להתפגר מול שערי אתונה כשממלמלים בנשימה אחרונה "למה לא נשארתי לעבוד בתור מתכנת?".
מגדילה לעשות אוניברסיטת תל-אביב שפותחת רשמית את המרתון ביריה ברגלי המשתתפים אי-שם ביוני, ואחרוני המתחרים נבחנים במועדי ב' באוקטובר. לצערי מירב הידע שלי בפסיכולוגיה מגיע מצפיה באקזמפלרים שמסתובבים אצלנו בפקולטה, אבל אני חושדת שיש כאן תופעה די מעניינת. אולי זו גם המוטיבציה שעומדת מאחורי ההתעללות האקדמית הזו - כי הפנמה עמוקה של החומר או הכנה לעתיד אין כאן.
הדבר העיקרי שתקופת המבחנים מפתחת אצל סטודנטים זו עמידות פסיכולוגית. אלה שלא מפתחים אותה פשוט לא מסוגלים לסיים את התואר. אני יכולה לומר על עצמי שאני לומדת המון דברים באוניברסיטה, אבל מעט מאוד בתקופת המבחנים. ההכנה למבחן מוקדשת כמעט כולה לדקדוק בפרטים לא רלוונטים, לימוד טריקים ומציאת קיצורי דרך.
מעבר להכנה שהיא לעיתים סיזיפית וכמעט תמיד מלחיצה יש עוד כמה וכמה משוכות פסיכולוגיות. החל מהערות מעליבות ממרצים במבחנים קודמים, דרך החבר שמצהיר שעם ממוצע 95 ומטה חיים אינם ראוים להקרא חיים, ועד חוסר האכפתיות המוחלט שעתידים להתקל בו במקרה של בעיה. המרוץ מורכב ממכות מנטליות קטנות שבסוף מצטברות ליאוש ולתשישות. אם הגעת לסוף התואר, זה לא רק אומר שאתה מכיר את הבסיס של תחום מסוים - זה גם אומר שלא הצליחו לשבור אותך.
אולי אותו החוסן הפסיכולוגי הוא מה שעדין קוסם ב"בעל השכלה גבוהה", ואולי הוא העדיפות של בוגר אוניברסיטה על בוגר מכללה. (מסיבות כלכליות אוניברסיטאות מרשות לעצמם להתעמר בתלמידים הרבה יותר ממכללות). אני מניחה שנסיבות טכניות-היסטוריות הן בעיקר מה שהביא אותנו לשיטת המבחנים של היום, אבל גם תוצר הלוואי מעניין.
לא מזמן עלתה טענה בנוגע ללימודי המתמטיקה לתואר ראשון שעקב ירידת הרמה בתיכונים, רבים מהסטודנטים נכשלים בלימודים הגבוהים, ולא מגיעים לסוף התואר. הטענה נשמעת לי מוזרה, בעיקר כי חלק גדול מהחומר בכלל לא נשען על הידע התיכוני. אולי מה שחסר לבוגר תיכון כיום הוא היכולת להתמודד בתחרות, לספוג כשלונות ולהדחיק קשיים. אני חושבת שזו הדרישה העיקרית מסטודנט בימנו, ולא רק שלא מכינים אותך לזה אפילו לא מספרים לך שזו דרישה.
החוויה האקדמית מורכבת מדשדוש במעלה גיבעה בבוץ חלק, כשפעם אחרי פעם מתגלגלים למטה, וצריך להתחיל את הטיפוס שוב. תחושת ההישג היא ריגעית, הנפילה כמעט מובטחת והטיפוס בחזרה למעלה הוא ארוך וקשה. אולי בסוף הספרינט הזה אפשר יהיה קצת לנוח, ובכל זאת גומעים את המרתון הזה קילומטר אחרי קילומטר. רק להצליח לא להתיאש, מישום מה השאר נראה קל יותר.
שלכם,
קלרה.
מגדילה לעשות אוניברסיטת תל-אביב שפותחת רשמית את המרתון ביריה ברגלי המשתתפים אי-שם ביוני, ואחרוני המתחרים נבחנים במועדי ב' באוקטובר. לצערי מירב הידע שלי בפסיכולוגיה מגיע מצפיה באקזמפלרים שמסתובבים אצלנו בפקולטה, אבל אני חושדת שיש כאן תופעה די מעניינת. אולי זו גם המוטיבציה שעומדת מאחורי ההתעללות האקדמית הזו - כי הפנמה עמוקה של החומר או הכנה לעתיד אין כאן.
הדבר העיקרי שתקופת המבחנים מפתחת אצל סטודנטים זו עמידות פסיכולוגית. אלה שלא מפתחים אותה פשוט לא מסוגלים לסיים את התואר. אני יכולה לומר על עצמי שאני לומדת המון דברים באוניברסיטה, אבל מעט מאוד בתקופת המבחנים. ההכנה למבחן מוקדשת כמעט כולה לדקדוק בפרטים לא רלוונטים, לימוד טריקים ומציאת קיצורי דרך.
מעבר להכנה שהיא לעיתים סיזיפית וכמעט תמיד מלחיצה יש עוד כמה וכמה משוכות פסיכולוגיות. החל מהערות מעליבות ממרצים במבחנים קודמים, דרך החבר שמצהיר שעם ממוצע 95 ומטה חיים אינם ראוים להקרא חיים, ועד חוסר האכפתיות המוחלט שעתידים להתקל בו במקרה של בעיה. המרוץ מורכב ממכות מנטליות קטנות שבסוף מצטברות ליאוש ולתשישות. אם הגעת לסוף התואר, זה לא רק אומר שאתה מכיר את הבסיס של תחום מסוים - זה גם אומר שלא הצליחו לשבור אותך.
אולי אותו החוסן הפסיכולוגי הוא מה שעדין קוסם ב"בעל השכלה גבוהה", ואולי הוא העדיפות של בוגר אוניברסיטה על בוגר מכללה. (מסיבות כלכליות אוניברסיטאות מרשות לעצמם להתעמר בתלמידים הרבה יותר ממכללות). אני מניחה שנסיבות טכניות-היסטוריות הן בעיקר מה שהביא אותנו לשיטת המבחנים של היום, אבל גם תוצר הלוואי מעניין.
לא מזמן עלתה טענה בנוגע ללימודי המתמטיקה לתואר ראשון שעקב ירידת הרמה בתיכונים, רבים מהסטודנטים נכשלים בלימודים הגבוהים, ולא מגיעים לסוף התואר. הטענה נשמעת לי מוזרה, בעיקר כי חלק גדול מהחומר בכלל לא נשען על הידע התיכוני. אולי מה שחסר לבוגר תיכון כיום הוא היכולת להתמודד בתחרות, לספוג כשלונות ולהדחיק קשיים. אני חושבת שזו הדרישה העיקרית מסטודנט בימנו, ולא רק שלא מכינים אותך לזה אפילו לא מספרים לך שזו דרישה.
החוויה האקדמית מורכבת מדשדוש במעלה גיבעה בבוץ חלק, כשפעם אחרי פעם מתגלגלים למטה, וצריך להתחיל את הטיפוס שוב. תחושת ההישג היא ריגעית, הנפילה כמעט מובטחת והטיפוס בחזרה למעלה הוא ארוך וקשה. אולי בסוף הספרינט הזה אפשר יהיה קצת לנוח, ובכל זאת גומעים את המרתון הזה קילומטר אחרי קילומטר. רק להצליח לא להתיאש, מישום מה השאר נראה קל יותר.
שלכם,
קלרה.
כמי שנכשל לחלוטין בללמוד איך ללמוד בתיכון, אני יכול להגיד שהאנשים שמתקשים באוניברסיטה מהסיבה הזו, מתקשים בשנה הראשונה. בתחומים כמו מתמטיקה ומדמ"ח, הם לא יסיימו אותה אם הם לא ישלימו את המיומנויות הרלוונטיות. משם והלאה - עליהם האשמה, לא על התיכון.
השבמחקאני לא מאוד בעניין של להאשים תיכונים, אולי זו מיומנות שאי-אפשר ללמוד שם. זה לא רק עניין של ללמוד איך ללמוד, חלק גדול מזה זה ללמוד איך להדחיק או להתמודד עם כשלונות (שחלקם מסיבות מקריות משהו).
השבמחקיש אנשים שנשברים גם בשנים מתקדמות יותר (פחות, אבל יש), ויש כאלה שמאבדים באופן קבוע 20 נק' במבחנים בגלל חסמים פסיכולוגים או עוברים תחום כי יש מקצוע שהוא מישום מה "לא עביר" מבחינתם.
נראה לי שחסר איפשהו ההסבר על זה שצפוי להיות לא משהו, לא באשמת מישהו ספציפי, וזה לא ישתנה כי לאף אחד לא נורא אכפת. למעשה, זה גם הולך להמשיך ככה לא משנה לאן תלך אחר-כך אז כדאי להתחיל להתרגל...