למה לא פוליטיקה

פעם היו לי דעות פוליטיות. לא סתם דעות, היו לי דעות חריפות, עם ניפופי ידיים ודוגמאות. היו לי דעות עם אתוס, עם רציונאל אבל גם עם רגש. היו לי כאלה דעות כי הייתי בת חמש-עשרה, ובדיעבד דעות פוליטיות הן יופי של כלי להגדרה עצמית. יכולתי להרגיש חכמה או צודקת כשדיברתי עליהן, יכולתי להבדיל את עצמי מקבוצה אחת ולהזדהות עם אחרת. חיבה ללהקות מטאל צווחניות וחולצות גזורות שימשו לאותה מטרה, ויחד עם הדעות התפוגגו עם הזמן.
אולי הניסוח הזה קצת מטעה. זה לא שאין לי דעות פוליטיות כיום, כי בדעות אני לא חוסכת, יש לי הרבה. אני רק לא מוכנה לדבר עליהן. דבר ראשון, אין לי רעיונות חדשים, ובעידן הנפלא שלנו אני בספק שאני יכולה לחשוף מישהו לעובדות חדשות. דבר שני, אני חושדת שגם אין לי משהו מאוד חדשני לשמוע. ניהלתי כמה שיחות עם פעילים פוליטים מכל מיני מחנות, הבנתי פחות או יותר מי רוצה מה ולמה וכמה ואיפה צריך להעביר את הקו. אני לא יכולה לומר שמישהו הצליח לשכנע אותי במיוחד, אבל לא היה לי אכפת להמשיך לנסות להשתכנע.
הסיבה שבגללה אני משתדלת להמנע בזמן האחרון מדעות פוליטיות היא שאני מרגישה שהן דורשות ממני יותר מידי מחויבות. הבעת דעות שמאלניות דורשת להצדיק כל הצהרה מפוקפקת של חד"ש, ודעות ימניות כל גילוי אלימות בשטחים. כי אולי לעומת טעם במוזיקה, דעה פוליטית היא עדין בעיקרה הצהרת שיכות לקבוצה מסוימת. הכרתי די הרבה אנשים עם דעות קיצוניות (לשני הכיוונים), ומהם תמיד הרגשתי שמדובר בעניין שיבטי יותר מאשר רעיוני. עכשיו אני מרגישה שגם עם דעות מתונות יותר, אתה עדין חייב להיות משויך לזרם שלם.
המונח "דעות פוליטיות" מטעה. היום כבר אין מקום לדעות, יש רק מקום לאידאולוגיה, ובאידאולוגיה אסור לבצע שינוים. הגישה של "כל המאבקים קשורים" משטחת כל דיון לאיתנו או נגדנו. כי אי-אפשר להיות בעד התנחלויות וגם זכויות להט"ב, או בעד גבולות 67 וגם גירוש ילדי העובדים הזרים. זאת אומרת, אפשר, אבל אל תצפה להרגיש בנוח במצעד הגאווה כי או שירוקנו אותו ממשמעות, או שכדאי שתהיה טיבעוני.
ההפגנות בקיץ היו דוגמא נהדרת לזה. לחלקן גם הלכתי, כי עם חלק מהדעות שהובעו הזדהתי. המשחק החשוב בהפגנות האלה היה לא למצוא את עצמך בטעות מפגין גם בעד זכויות הבטטה להגדרה עצמית וגם בעד הפרטת אדמות גידול הפטרוזיליה. חלק מחברי פתרו את הבעיה על ידי הכנת שלטים מהבית, כדי שיהיה ברור שהם שם רק בשביל הבטטה, וממש לא בשביל הפטרוזיליה. אני סתם ריקדתי בין מחזיקי השלטים. אם דעה פוליטית היא שייכות שיבטית, אז כל מה שאתה צריך הוא למסמס אותה כמה שיותר, כדי שכל אחד יוכל להרגיש חבר בשבט שלך. כל המאבקים קשורים, ואנחנו בעד כולם.
אז אני לא מוכנה לדבר על פוליטיקה. לא מתחשק לי להיות חברה בשום מועדון. הייתי מוכנה לדבר על חזון, אבל אני לא יכולה להצדיק כל פעולה של אדם למענו (כי להסכים על הכיוון, זה לא תמיד להסכים על הדרך). אני מוכנה גם לדבר על אירועים נקודתים, אבל אז צריך להצליח לשפוט אותם במנותק מרגשות והתניות מהעבר (וזה קשה, כי בין השאר זה מה שהוביל לאירועים עצמם).
לברוח מהחלוקה למועדונים אי אפשר ממש, אז נראה לי שלבינתיים קיבלתי את אות הקלון של חסרי הדעה המנותקים. אז נכון, זה טומן בחובו האשמות של "בגלל אנשים כמוך המדינה נראית ככה." אבל אז לפחות אני רק צריכה להצדיק מעשים שלי, ולא של אף-אחד אחר.

שלכם,
קלרה.