יש אנשים שאם תשאל אותם "מה התוכניות שלך לשנה הקרובה?" הם יענו, ויענו, ויענו ברעיהם עד שקר. "בטח ירון, אדם עם כישורים כמו שלך? למה שלא תגיע לירח עד גיל 21 ותתקבל בתור סולן בלט בבולשוי? אז מה אם אתה בן 25 ובכסא גלגלים?". אותם אפשר לשאול, ואין בכך שום נזק.
יש כאלה שיתחמקו. "רק בריאות תאמיני לי, רק בריאות. אהבה ובריאות. זה מה שאני צריך, לא מבקש הרבה. בריאות, אהבה, עושר." הם גם יהנו ללהג על הנושא הזה בלי הפסקה, וגם אתה עצמך תקבל את אותה שרשרת איחולים "אני מאחל לך בריאות, אהבה, עושר, אושר, יושר, כושר, שימחה, אושר, כבר אמרתי אושר? אז שימחה..." אבל גם כאן, אין נזק.
יש גם את אלה עם שאיפה ביזארית משהו, שתגרום לכם לתהות על השפיות של חבריכם "לאכול ליצ'י במאצ'ו-פיצ'ו, זה מה שאני רוצה", ויש כאלה עם אובססיה לאורך השנים "השנה, כמו כל שנה, אני רוצה חתן!" ויש עם שאיפות לעולם "שיהיה שלום, ושימחה, ואיש יאכיל בגפנו ובתאנתו את הילדים הרעבים באפריקה." ויש גם אנשים עם תוכניות סבירות, או שמחות, או מעניינות. לשאול את כל האנשים האלה זה לגמרי בסדר.
רק תחסכו את זה מאיתנו. מאלו שמחשבים כל הזמן. בשבילנו זו לא שאלה, רבותי. זה תחביב, זה ספורט, זו התמכרות. אנחנו מתעסקים בזה ללא הפסקה – יש לנו אקסלים, תרשמים, הצהרות חתומות ואנחנו נשמח לדון בזה איתכם. אל תשאלו אותנו מה התוכניות שלנו לשנה הקרובה, כי בסוף תמצאו את עצמכם מול ערימת דפים בשלוש לפנות בוקר כשמישהו צועק עליכם שאתם חסרי רגישות, כי לא אכפת לכם מהאוניברסיטה לפוסט דוקטורט של הנכדים.
מוגש כחומר מיותר למחשבה, כדי שגם לכם יהיה כזה.
שלכם,
קלרה.
(ולא אבא, גם השנה אני לא רוצה לפתוח סטארט-אפ. תפסיק לשאול.)
