יום שבת, 29 באוקטובר 2011

"בבקשה תיכנסו, הכלבים ידידותיים."

גיאורגיה (או גרוזיה או סכרתבלו, לבחירתכם) התבררה כיעד מרתק לחופשה דווקא מבחינה תרבותית. האנשים שם לא רק נחמדים וחמים כמו שאנחנו רגילים כאן על חופי הים התיכון. הרושם שקיבלתי הוא שזו חובה תרבותית שלהם להיות טובי לב. הכנסת אורחים, הארת פנים לזר ואדיבות הם חלק בסיסי מאוד בתרבות, והאנשים גאים בתרבות שלהם וחשוב להם שידעו שהם לא יחסכו דבר בשביל אורח.
ביום האחרון של הטיול, נסענו לשוק לקנות מיני מתוקים מקומיים ועצרנו ליד דוכן צדדי בשביל לקנות בקבוק מים. כבר די התעיפנו מהשוטטות, ולכן שאלנו את המוכרת איפה אפשר לשבת לשתות תה או קפה. "תה? שום בעיה!" אמרה המוכרת, ומיד שלפה שתי כוסות והרתיחה מים. ניסינו להסביר שלא התכוונו שהיא תכין לנו, רצינו ללכת לבית קפה, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע. "כמה סוכר את שותה בתה?" היא שאלה, אני אמרתי שבכלל לא. היא חשדה (ודווקא לא בצדק) שלא נעים לי לבקש גם סוכר. "אני לא חוסכת בכלום" היא הודיעה לי, ושפכה לתוך הכוס שלי שלוש כפיות סוכר גדושות. היא הושיבה אותנו על הארגזים בקדמת החנות, הוציאה עוגיות (אולי התה לא מתוק מספיק?) דיברה איתנו קצת על הנכדים. היה ברור שהצעה לתשלום על התה תתקבל כעלבון חמור. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות.
דן אריאלי כותב: "אנחנו חיים במקביל בשני עולמות - עולם שבו הנורמות החברתיות שולטות, ועולם שני שבו נורמות השוק קובעות את הכללים. דוגמה אחת לנורמות חברתיות היא בקשות ידידותיות, טובות שאנשים מבקשים זה מזה. תוכל לעזור לי להעביר את הספה הזאת? תוכל להביא את הילד שלי מהגן? ... העולם השני, זה שנורמות השוק שולטות בו, שונה מאוד. אין בו שום דבר חמים או רך. הוא בנוי מיחסי קח-תן חדים וברורים: משכורות, מחירים, דמי שכירות, ריביות, עלות ותועלת."
בהמשך הוא מציג כמה מחקרים ומקרי מבחן מעניינים שעוסקים על הגבול שבין שני העולמות. הוא מציין איזה מחיר כבד יכול להיות לנסות להעביר משהו מעולם הנורמה החברתית לעולם נורמת השוק (נניח - להציע פשוט לשלם לבחורה עבור סקס, במקום לשלם עליה בדייטים), ובנוסף נותן את ההבחנה המעניינת שמרגע שנחצה הקו לעולם נורמות השוק, קשה מאוד (אם בכלל אפשרי) לחזור לעולם הנורמות החברתיות.
יצא לי להיות בכמה מקומות (בעיקר מסעדות) שמוכרים את עצמם בתור "אירוח" (משהו בסגנון "בא נפתח לך שולחן כמו שנהוג אצלנו הבדואים מתימן בסיני." או כל דבר שעלול לעורר אסוציאציות של רוחב לב אצל ישראלים). בחלקן היה יופי של אוכל, אווירה נחמדה, מלאו את צלוחיות הסלטים פעם אחרי פעם, אבל לרגע לא הרגשתי מחוץ לעולם נורמות השוק. היה לי ברור כמה אני משלמת, מה אני הולכת לקבל בתמורה ושאף אחד לא בא לפנק ולארח אותי. עשינו עסקה. זה נראה לי ברור מאילו שאי-אפשר לשלם על משהו מעולם השוק, ולקבל אותו בעולם הנורמות החברתיות, ופה גאורגיה הצליחה להפתיע אותי.
אולי היחוס של התופעה הזו לגיאורגיה כולה מוגזם, כי בכל זאת יש לי רק דוגמא אחת, אבל תרבות הכנסת האורחים שנתקלנו בה פעם אחרי פעם רומזת שאולי לא נתקלנו במקרה יחודי לגמרי. באחד מהכפרים התארחנו בבית משפחה. זו תופעה די מקובלת בכפרים שם שמספקת למקומיים פרנסה יפה מתירות. עד שהגענו לכפר כבר היה חשוך, התחיל לרדת שלג שלא ציפינו לו, ואיזה מאכער בשם וסילי שם אותנו על הכוונת לגסטהאוס שלו. אחרי תמרונים מסוימים התברר שאביה של בעלת הבית אליה רצינו להגיע מחכה לתיירים אחרים, והוא חילץ אותנו מוסילי והוביל אותנו בכפר אל הבית.
בין הדברים הראשונים שאמר לי אביה של בעלת הבית הוא "בת שלי, למה את בלי כובע בשלג? נגיע הביתה, אני אשאיל לך אחד". המחיר ששילמנו ליום כלל שתי ארוחות, ומקום לינה. לכאורה חוזה רגיל מעולם נורמות השוק אבל משהו מתרבות הכנסת האורחים זלג החוצה, וכבר על ההתחלה הכובע הזה צץ. הרי השאלת פרטי לבוש לא היתה בחוזה שלנו.
בעלת הבית היתה אישה אימהית כמו מתך ספר, והדאגה שלה לא נחסכה מאיתנו. ה"חוזה" שהיה ביננו לא היה מפורט, וכלל בעצם כל דבר שיהפוך את ההתארחות שלנו בביתה לנעימה. היא הציעה לנו ביגוד חם, מידע בנוגע להמשך מסלול הטיול, וסדנא להכנת אוכל מקומי. על אף שלכאורה סוכם על שתי ארוחות, האוכל זרם בנדיבות ועל השתיה בכלל אי-אפשר לדבר. קר בחוץ? תשתה קצת צ'ה-צ'ה, ארוחת ערב? צ'ה-צ'ה, אתה עייף? צ'ה-צ'ה. הוודקה המקומית זרמה כמו מים. מה שהיה מעניין עוד יותר היה שלא הרגשנו בנוח לדבר איתה על כסף. הרעיון של אם היא לא הציעה משהו, לתת לה כסף ולבקש לקנות ממנה אותו הרגיש מאוד גס. כמו לבא לדודה לפני ארוחת החג, לתת לה חמישים שקל ולומר "תכיני ת'עוגת שוקולד שלך להערב". לא במקום, ולא מקובל.
היא הצליחה ליצור תחושה של מערכת יחסים מבוססת נורמה חברתית שלכסף אין בה חלק למרות שהיא לא הסתירה שהיא בעלת עסק מצליח. היא סיפרה לנו על איך היא רוצה לבנות עוד כמה חדרים, איזה תוכניות לעתיד יש לה וכו'... ועדין, לא הרגשנו כמו לקוחות שלה. יותר כמו אורחים שמשתתפים בהוצאות מפעל האירוח שהיא הנדסה לה בכפר ההוא בהרים.
היכולת הזו לחמוק מעולם נורמות השוק למרות שכסף מעורב בצורה מפורשת מאוד הרשים אותי. כנראה שכדי להצליח לכופף את החוקים התרבותיים שאנחנו חיים בהם וליצור את האנומליה הזו צריך את כובד משקלה של תרבות האירוח יוצאת הדופן. המקום ההוא (והאישה ההיא) השאירו עלי רושם חזק מאוד, וגרמו לי לחשוב על האם אפשר לשבור מיני חוקים כלכלים אחרים על-ידי יצירת נורמות חברתיות שונות.
להם יש מסורת של מאות שנים כדי להאבק בחלוקה הזו, ואני לא בטוחה שכשזרם התיירים יתגבר הם יצליחו לשמור על הדברים האלה. לנו כמעט ואין מסורות כאלה, ולמען האמת גם את המעט שהיה איבדנו לטובת נורמות השוק. ילדים בבית ספר טוענים בפני המורים שאלה עובדים בשבילם (או בשביל הוריהם), ולכן עליהם לעשות כפי שנאמר להם. חברות סלולר מתעקשות שאנחנו "משפחה". קשה להוציא משהו מעולם נורמות השוק בחזרה לעולם הנורמות החברתיות שבו עדין ברור שהמורה לא עובד עבור הילד. רעיונות ותפיסות תרבותיים יכולים לרכך של חוקי שוק למיניהם ולהפוך מסחר לנעים יותר, אני רק לא יודעת אם אנחנו יכולים ליצור קודים שכאלה. יהיה מעניין לנסות.

שלכם,
קלרה.

(אגב, הכותרת היא ציטוט משלט על גדר בכניסה לבית בגיאורגיה.)

יום שני, 10 באוקטובר 2011

למה לא פוליטיקה

פעם היו לי דעות פוליטיות. לא סתם דעות, היו לי דעות חריפות, עם ניפופי ידיים ודוגמאות. היו לי דעות עם אתוס, עם רציונאל אבל גם עם רגש. היו לי כאלה דעות כי הייתי בת חמש-עשרה, ובדיעבד דעות פוליטיות הן יופי של כלי להגדרה עצמית. יכולתי להרגיש חכמה או צודקת כשדיברתי עליהן, יכולתי להבדיל את עצמי מקבוצה אחת ולהזדהות עם אחרת. חיבה ללהקות מטאל צווחניות וחולצות גזורות שימשו לאותה מטרה, ויחד עם הדעות התפוגגו עם הזמן.
אולי הניסוח הזה קצת מטעה. זה לא שאין לי דעות פוליטיות כיום, כי בדעות אני לא חוסכת, יש לי הרבה. אני רק לא מוכנה לדבר עליהן. דבר ראשון, אין לי רעיונות חדשים, ובעידן הנפלא שלנו אני בספק שאני יכולה לחשוף מישהו לעובדות חדשות. דבר שני, אני חושדת שגם אין לי משהו מאוד חדשני לשמוע. ניהלתי כמה שיחות עם פעילים פוליטים מכל מיני מחנות, הבנתי פחות או יותר מי רוצה מה ולמה וכמה ואיפה צריך להעביר את הקו. אני לא יכולה לומר שמישהו הצליח לשכנע אותי במיוחד, אבל לא היה לי אכפת להמשיך לנסות להשתכנע.
הסיבה שבגללה אני משתדלת להמנע בזמן האחרון מדעות פוליטיות היא שאני מרגישה שהן דורשות ממני יותר מידי מחויבות. הבעת דעות שמאלניות דורשת להצדיק כל הצהרה מפוקפקת של חד"ש, ודעות ימניות כל גילוי אלימות בשטחים. כי אולי לעומת טעם במוזיקה, דעה פוליטית היא עדין בעיקרה הצהרת שיכות לקבוצה מסוימת. הכרתי די הרבה אנשים עם דעות קיצוניות (לשני הכיוונים), ומהם תמיד הרגשתי שמדובר בעניין שיבטי יותר מאשר רעיוני. עכשיו אני מרגישה שגם עם דעות מתונות יותר, אתה עדין חייב להיות משויך לזרם שלם.
המונח "דעות פוליטיות" מטעה. היום כבר אין מקום לדעות, יש רק מקום לאידאולוגיה, ובאידאולוגיה אסור לבצע שינוים. הגישה של "כל המאבקים קשורים" משטחת כל דיון לאיתנו או נגדנו. כי אי-אפשר להיות בעד התנחלויות וגם זכויות להט"ב, או בעד גבולות 67 וגם גירוש ילדי העובדים הזרים. זאת אומרת, אפשר, אבל אל תצפה להרגיש בנוח במצעד הגאווה כי או שירוקנו אותו ממשמעות, או שכדאי שתהיה טיבעוני.
ההפגנות בקיץ היו דוגמא נהדרת לזה. לחלקן גם הלכתי, כי עם חלק מהדעות שהובעו הזדהתי. המשחק החשוב בהפגנות האלה היה לא למצוא את עצמך בטעות מפגין גם בעד זכויות הבטטה להגדרה עצמית וגם בעד הפרטת אדמות גידול הפטרוזיליה. חלק מחברי פתרו את הבעיה על ידי הכנת שלטים מהבית, כדי שיהיה ברור שהם שם רק בשביל הבטטה, וממש לא בשביל הפטרוזיליה. אני סתם ריקדתי בין מחזיקי השלטים. אם דעה פוליטית היא שייכות שיבטית, אז כל מה שאתה צריך הוא למסמס אותה כמה שיותר, כדי שכל אחד יוכל להרגיש חבר בשבט שלך. כל המאבקים קשורים, ואנחנו בעד כולם.
אז אני לא מוכנה לדבר על פוליטיקה. לא מתחשק לי להיות חברה בשום מועדון. הייתי מוכנה לדבר על חזון, אבל אני לא יכולה להצדיק כל פעולה של אדם למענו (כי להסכים על הכיוון, זה לא תמיד להסכים על הדרך). אני מוכנה גם לדבר על אירועים נקודתים, אבל אז צריך להצליח לשפוט אותם במנותק מרגשות והתניות מהעבר (וזה קשה, כי בין השאר זה מה שהוביל לאירועים עצמם).
לברוח מהחלוקה למועדונים אי אפשר ממש, אז נראה לי שלבינתיים קיבלתי את אות הקלון של חסרי הדעה המנותקים. אז נכון, זה טומן בחובו האשמות של "בגלל אנשים כמוך המדינה נראית ככה." אבל אז לפחות אני רק צריכה להצדיק מעשים שלי, ולא של אף-אחד אחר.

שלכם,
קלרה.

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

מדרון המוטיבציה החלקלק.

אומרים שיש שני סוגים של אנשים, רצי מרתון ורצי ספרינטים. אנשי הפרויקטים הארוכים והעמוקים, ואלו שיכולים בפרץ מקומי של אנרגיה להרים פתרון מצוין. הבעיה עם מסלול הלימודים לתואר ראשון הוא שמצופה מהסטודנטים להשלים מרתון בעזרת ריצות ספרינט ואז גם לא להתפגר מול שערי אתונה כשממלמלים בנשימה אחרונה "למה לא נשארתי לעבוד בתור מתכנת?".
מגדילה לעשות אוניברסיטת תל-אביב שפותחת רשמית את המרתון ביריה ברגלי המשתתפים אי-שם ביוני, ואחרוני המתחרים נבחנים במועדי ב' באוקטובר. לצערי מירב הידע שלי בפסיכולוגיה מגיע מצפיה באקזמפלרים שמסתובבים אצלנו בפקולטה, אבל אני חושדת שיש כאן תופעה די מעניינת. אולי זו גם המוטיבציה שעומדת מאחורי ההתעללות האקדמית הזו - כי הפנמה עמוקה של החומר או הכנה לעתיד אין כאן.
הדבר העיקרי שתקופת המבחנים מפתחת אצל סטודנטים זו עמידות פסיכולוגית. אלה שלא מפתחים אותה פשוט לא מסוגלים לסיים את התואר. אני יכולה לומר על עצמי שאני לומדת המון דברים באוניברסיטה, אבל מעט מאוד בתקופת המבחנים. ההכנה למבחן מוקדשת כמעט כולה לדקדוק בפרטים לא רלוונטים, לימוד טריקים ומציאת קיצורי דרך.
מעבר להכנה שהיא לעיתים סיזיפית וכמעט תמיד מלחיצה יש עוד כמה וכמה משוכות פסיכולוגיות. החל מהערות מעליבות ממרצים במבחנים קודמים, דרך החבר שמצהיר שעם ממוצע 95 ומטה חיים אינם ראוים להקרא חיים, ועד חוסר האכפתיות המוחלט שעתידים להתקל בו במקרה של בעיה. המרוץ מורכב ממכות מנטליות קטנות שבסוף מצטברות ליאוש ולתשישות. אם הגעת לסוף התואר, זה לא רק אומר שאתה מכיר את הבסיס של תחום מסוים - זה גם אומר שלא הצליחו לשבור אותך.
אולי אותו החוסן הפסיכולוגי הוא מה שעדין קוסם ב"בעל השכלה גבוהה", ואולי הוא העדיפות של בוגר אוניברסיטה על בוגר מכללה. (מסיבות כלכליות אוניברסיטאות מרשות לעצמם להתעמר בתלמידים הרבה יותר ממכללות). אני מניחה שנסיבות טכניות-היסטוריות הן בעיקר מה שהביא אותנו לשיטת המבחנים של היום, אבל גם תוצר הלוואי מעניין.
לא מזמן עלתה טענה בנוגע ללימודי המתמטיקה לתואר ראשון שעקב ירידת הרמה בתיכונים, רבים מהסטודנטים נכשלים בלימודים הגבוהים, ולא מגיעים לסוף התואר. הטענה נשמעת לי מוזרה, בעיקר כי חלק גדול מהחומר בכלל לא נשען על הידע התיכוני. אולי מה שחסר לבוגר תיכון כיום הוא היכולת להתמודד בתחרות, לספוג כשלונות ולהדחיק קשיים. אני חושבת שזו הדרישה העיקרית מסטודנט בימנו, ולא רק שלא מכינים אותך לזה אפילו לא מספרים לך שזו דרישה.
החוויה האקדמית מורכבת מדשדוש במעלה גיבעה בבוץ חלק, כשפעם אחרי פעם מתגלגלים למטה, וצריך להתחיל את הטיפוס שוב. תחושת ההישג היא ריגעית, הנפילה כמעט מובטחת והטיפוס בחזרה למעלה הוא ארוך וקשה. אולי בסוף הספרינט הזה אפשר יהיה קצת לנוח, ובכל זאת גומעים את המרתון הזה קילומטר אחרי קילומטר. רק להצליח לא להתיאש, מישום מה השאר נראה קל יותר.

שלכם,
קלרה.

יום שישי, 30 בספטמבר 2011

ראש השנה למתקשים

יש אנשים שאם תשאל אותם "מה התוכניות שלך לשנה הקרובה?" הם יענו, ויענו, ויענו ברעיהם עד שקר. "בטח ירון, אדם עם כישורים כמו שלך? למה שלא תגיע לירח עד גיל 21 ותתקבל בתור סולן בלט בבולשוי? אז מה אם אתה בן 25 ובכסא גלגלים?". אותם אפשר לשאול, ואין בכך שום נזק.
יש כאלה שיתחמקו. "רק בריאות תאמיני לי, רק בריאות. אהבה ובריאות. זה מה שאני צריך, לא מבקש הרבה. בריאות, אהבה, עושר." הם גם יהנו ללהג על הנושא הזה בלי הפסקה, וגם אתה עצמך תקבל את אותה שרשרת איחולים "אני מאחל לך בריאות, אהבה, עושר, אושר, יושר, כושר, שימחה, אושר, כבר אמרתי אושר? אז שימחה..." אבל גם כאן, אין נזק.
יש גם את אלה עם שאיפה ביזארית משהו, שתגרום לכם לתהות על השפיות של חבריכם "לאכול ליצ'י במאצ'ו-פיצ'ו, זה מה שאני רוצה", ויש כאלה עם אובססיה לאורך השנים "השנה, כמו כל שנה, אני רוצה חתן!" ויש עם שאיפות לעולם "שיהיה שלום, ושימחה, ואיש יאכיל בגפנו ובתאנתו את הילדים הרעבים באפריקה." ויש גם אנשים עם תוכניות סבירות, או שמחות, או מעניינות. לשאול את כל האנשים האלה זה לגמרי בסדר.
רק תחסכו את זה מאיתנו. מאלו שמחשבים כל הזמן. בשבילנו זו לא שאלה, רבותי. זה תחביב, זה ספורט, זו התמכרות. אנחנו מתעסקים בזה ללא הפסקה – יש לנו אקסלים, תרשמים, הצהרות חתומות ואנחנו נשמח לדון בזה איתכם. אל תשאלו אותנו מה התוכניות שלנו לשנה הקרובה, כי בסוף תמצאו את עצמכם מול ערימת דפים בשלוש לפנות בוקר כשמישהו צועק עליכם שאתם חסרי רגישות, כי לא אכפת לכם מהאוניברסיטה לפוסט דוקטורט של הנכדים.
מוגש כחומר מיותר למחשבה, כדי שגם לכם יהיה כזה.

שלכם,
קלרה.
(ולא אבא, גם השנה אני לא רוצה לפתוח סטארט-אפ. תפסיק לשאול.)

יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

סידורים


ככל שהשנים נוקפות אסופת הפעולות התמוהות בשם "סידורים" הולכת ותופחת. מרשים בעיני שהתועלת שיוצאת מהסיפור הזה מזערית אבל הנזק שבדחיה הוא כמעט ואינסופי. לכן מלבד מטרות נחותות יותר, כמו לחזור לכתוב, שמתי לעצמי מטרה נעלה לשבועות הקרובים - לעשות את כל הסידורים שלי כמו ילדה טובה.
רב הסידורים, באופן לא מפתיע, כוללים העברת סכומי כסף ממקום למקום. לא מדובר בסכומי עתק, כולנו אנשים מבוגרים, לכן הייתי מצפה שאפשר יהיה להפגש עם נציגויות של הגורמים העוינים ולתת לכסף להחליף ידים. למרבה הצער הגישה שלי כנראה נתפסת כמיושנת, ולאף אחד אין כוונה לתת או לקבל ממני כסף אמיתי. הם מעדיפים לצאת למחול הבירוקרטי של הפיתקאות.
אם תתני את הפיתקה הזו, תקבלי עוד אחת. עם שתיהן, תלכי לצד השני של העיר, תבקשי את שולה. שולה לא פה. רק לה יש את הפיתקה השלישית. תבואי מחר. עם פיתקה חדשה – זאתי מקולקלת. שולה יצאה לקפה. אני לא יכולה להעביר את הסכום הזה. הפיתקה שלך כחולה. המספר הזה גדול. שולה, בואי לכאן שניה! צריך שיחתמו לך על הפיתקה. פעמיים. גם פה למעלה. צריך ששולה תחתום. את צריכה שלושה עותקים. שולה מתה.
תמיד הייתי מתוסכלת נורא מכמה שאני צריכה לעבוד קשה בשביל לתת כסף לכל מיני גורמים. אני מניחה שאתם יכולים לנחש את רמת התיסכול שלי מלנסות לקבל כסף. אין דבר שיכול להביא אדם לברכיו בתחינה כמו התמודדות עם ביטוח לאומי וצה"ל באותו קרב.
הסכום שאני מבקשת הוא לא גדול (התחלתי מלדרוש את המגיע לי, אבל הם שברו אותי ועכשיו אני מבקשת). למעשה, אני חושבת שאם במקום כל הזמן שביזבזתי על טלפונים הייתי פשוט מקבצת נדבות בתחנה המרכזית הייתי מרוויחה יותר כסף. אבל אני אדם גאה, ולעיתים אפילו יהיר, ולכן אני מעדיפה לחפש בבכי ותחנונים את שולה. אם תראו אותה, תגידו לה שיש אחת...
אז עם ביטוח לאומי אני עוד נלחמת אבל לפחות בתחום אחר יש לי הישג: לאחר חצי שעה של שיחה הצלחתי להעביר לאוניברסיטת תל אביב את סכום הכסף שעלי לשלם לשכר לימוד – גם אם עדין לא לשלם את שכר הלימוד עצמו. (בינתיים, מסתבר, סתם נתתי להם כמה אלפי שקלים במתנה). פרה פרה, נשלם לכל העדר.

בתיקווה לנצחונות נוספים,
שלכם,
קלרה.